את המילים האלה כתבתי בערב יום השואה, על אדמת גרמניה. קוראים לי נוני אלקנה ואני חלק ממשלחת סטודנטים מצטיינים. ההחלטה להיענות להצעה לקחת חלק במשלחת הייתה לא פשוטה והציבה אותי בפני התלבטות קשה: מצד אחד, המצב הביטחוני בארץ היה קשה ורציתי להיות קרובה למשפחה ולחברים. מצד שני, הרגשתי שזו הזדמנות חשובה לייצג את ישראל ואת הסיפור שלנו בעולם, וגם קצת להתנתק מכל המצב בארץ ולתת לנפש מנוחה.

‎הקושי האמיתי היה לציין את יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שם, כלומר פה, על אדמת גרמניה. כל אחת מאיתנו מכירה מישהו\י שמכיר מישהו\י שהיה במסיבה, בעוטף או בבסיס. האבל הוא אבל לאומי שהכה אותנו כאזרחי ישראל והידיעה שלא אהיה ביום הזה במדינה שלי בארץ שלי ולהתאחד ביחד צבטה לי.

נוני אלקנה, סטודנטית שנה ג׳ בתקשורת בהתמחות תוכן ויצירה במסלול האקדמי המכללה למנהל אשר משתתפת בימים אלה במשלחת של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות בגרמניה

לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע בנוגע לטקסי האבלות בימי הזיכרון – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא כמנהג גויים? לחלק מהאוכלוסייה הערבית יש תירוץ אחר – זו בעיה של היהודים. הגיע הזמן שהחברה שלנו תפסיק לקבל את הביזוי ההמוני של האנשים שנפלו למעננו.

*  *  *

בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים? ממשיכים לנסוע ברכב כרגיל? מתעלמים מכולם ופשוט ממשיכים ללכת באדישות ברחוב? כנראה שלא. סביר להניח שהייתם יושבים דקה בצד, מתוך כבוד למקום ולאנשיו, ואחרי דקה הייתם חוזרים לעיסוקיכם.

ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי. מנהל קבוצת הפייסבוק "אנשי המחר".